בשנה האחרונה קשה היה שלא לשים לב לשינוי במעמד הסחר ההוגן. אולי זה הזמן הפנוי שהביאו עמם הסגרים החוזרים שעודד את יצר הסקרנות, אולי זהו פועל יוצא של עליית המודעות החברתית, שרשמה שנת שיא עם מיזמי אינסטנט של התנדבות, מחאות ענק של שחורים בארצות הברית והשרשת הטבעונות, ואולי זו פשוט התוצאה של עבודה קשה ובלתי פוסקת להפצת הבשורה. הסיבה לא משנה את התוצאה – הקנייה ההוגנת הפכה לטרנד עולמי.
דורין פרנקפורט מסרבת לקרוא לזה טרנד. מבחינתה, המונח המתאים יותר יהיה סגנון חיים. הכוהנת הגדולה של האופנה הישראלית מספרת שהסחר ההוגן, גם אם לא במינוח העדכני, היה מחומרי הבסיס להקמת אימפריית הביגוד שנושאת את שמה, וזה עשורים ארוכים שהיא מנסה להנחיל את חשיבות השקיפות, הקיימות והאיכות הבלתי מתפשרת לבאים בתור.
בריאיון לסחר הוגן ישראל היא שוטחת את מערכת היחסים בינה לבין הקנייה המודעת, החל מהחינוך לקבלת תגמול ראוי על עבודה קשה בבית הוריה שהיו מחלוצי הארץ, דרך שמירה הדוקה עד כדי הבכה על איכות הסביבה כאם לבנות צעירות ועד העברת מקל המאבק אל הדור הבא. היא לא חוסכת בביקורת על המחסומים שמציבה הממשלה בפני המעצבים המקומיים, ומבהירה – יש לקדם חקיקה לשקיפות בשרשרת הייצור.
באיזה שלב זה הפך להיות מושג נוכח בשיח על ייצור? "במשך כל השנים שנאמתי את כל נאומיי על מעוצב ומיוצר בתל אביב, תנאים טובים וסחר הוגן, וזה היה הכי לא פופולרי. אני חושבת שרק בסביבות 2005-2006 פתאום שמו לב לסיסמה, שזה פסיכי. אנחנו מדברים על שנים אחרי שהתחלתי את כל החפירות. אז כנראה שאם מרגישים משהו עדיף ללכת עליו. כשאנחנו פתחנו אז מרגיט ואני לקחנו הלוואות, קנינו מכונות וגייסנו עובדים שחלק מהם עוד איתנו, וכל כך עבדנו לפי המשנה הזו שכל ההנהלה אצלנו גדלה מתוך העסק. אנשים התחילו ממש ילדים, והיום יש להם ארבעה ילדים ושתי מכוניות. אז סחר הוגן בא קודם בתנאים טובים. זה לא בא על חשבוני וזה חלק מההוויה של המקום הזה. איך עובד הייצור אצלך? איפה ומאיזה בדים? "קודם כל, אני לא שבויה בדבר הזה שמשהו חייב להיות טבעי בשביל להיות מתחשב בכדור הארץ. מבחינתי הדבר הראשון שאני אבחר זה שהסיב ורמת הגימור של החומרים יהיו ברמה גבוהה. הם צריכים להיות מנדפי זיעה, נוחים ונעימים למגע". "כשעובדים עם חומרים איכותיים מאוד חשוב להכיר את המפעלים שמייצרים אותם, על מנת לדעת שגם אם אנחנו לא יודעות לחלוטין איך גודלה הכותנה או איך בכלל היה התהליך, לפחות אנחנו יודעות שהמפעל בדים תופעל בצורה שאנחנו יכולות לישון איתה בלילה". "כל הצבעוניות וההדפסים נקבעים שנה וחצי מראש. תמיד לקולקציה יש סיפור. לא חלמתי את הסיפור בלילה, לא ככה אני עובדת. ההשראה שלי באה רק מהמקור, רק מהארץ. זה יכול להיות תרבויות, זה יכול להיות אמנים ישראלים, זה יכול להיות אפילו נוף או תופעות או חיות כמו גחליליות בעמק. אני אף פעם לא יודעת מה הטריגר, אבל אני חושבת שחלק מהחיבור של כל הצוות למה שאנחנו עושות זה כי אנחנו מספרות סיפור. אף אחד לא יודע את זה, את הסיפור של הארץ, מהמקום של באמת קיבוץ גלויות, ואיך יכולנו להיות כי תקווה היא כוח. אל תשאל אותי מה אני מרגישה כרגע, כי זה מאוד קשה ליצור סיפורי תקווה עם מה שקורה". איזה דרך החומרים עוברים? "החומרים מגיעים ממפעלי טקסטיל קטנים בכל העולם, רובם משתנים בין קולקציה לקולקציה. אני פועלת הרבה שנים, יש חברות באיטליה שאנחנו פועלות איתן שכבר סומכות עלינו שאת הצבע והדפוס שנפתח הן יוכלו אחר כך, שנה מאוחר יותר, להראות בתערוכות. שווה להן לעבוד איתנו".
אנחנו יושבים על כיסאות גבוהים השייכים בשגרה לתופרות, במרכזו של המפעל הוותיק באזור התעשייה של דרום תל אביב. דווקא בתקופה בה הזמן במפעל עצר מלכת, העבודה נפסקה ומאות סמפלים הנשמרים לאורך עשרות שנים נותנים את הטון בחלל, דבריה של פרנקפורט על אופנת הטרנדים המתחלפים נשמעים חד וברור. "יש לי טעם די שונה בצבעוניות, אני לא אלך לפי טרנדים", היא מבהירה. "טרנד זו מילה שלא רק שנשמעת לי ישנה, היא גם אף פעם לא הייתה אצלי בלקסיקון. מה זה טרנד? טרנדים נקבעים על ידי מבקרי אופנה שרואים את התצוגות של כולם ומסיקים מסקנות על מה המעצב חלם שיהיה בעוד שנה וחצי, אז לא הבנתי עד היום איך מעצבים יכולים לעבוד לפי טרנדים. הם יכולים להעתיק טרנדים, אבל טרנד בא אחרי עיצוב הקולקציה". אבל עכשיו העולם הולך אחרי ה"טרנד" של בדיקת הייצור וסחר הוגן, לא? "אתה קורא לזה טרנד, ואני אומרת שזה סגנון חיים אמיתי שחייב להתממש כל יום. הפעולה של מעטים, בקטנה, יותר חשובה ממה שאני עושה בהרבה. אם נחשוב על טי שירט ב-20 שקל שנמכרת ב-50 שקל - ברור שהיה שם מי שגידל את הכותנה, ומי שטווה את החוט, ומי שטווה את הבד ומי שתפר את הבגד ועוד המתווך ועוד החנות שמכרה. אם בגד עולה פחות מסלט, צריך לחשוב פעמיים, ולשאול אם חיינו היו נפגעים מלקנות אותו ב-50 שקלים יותר. כי 50 השקלים האלה יעשו את חייו של כל מי שעבד בתהליך פי שניים יותר טובים. האם הייתי קונה מחברה שיודעת מראש שהיא מבזה את האנשים שמייצרים לה? התשובה היא לא". איך אפשר לבדוק את זה? "היום זאת לא בעיה לבדוק. פעם פשוט התמקדתי ברכישה מאנשים שאני יודעת איך כן - ולא איך לא. עכשיו תגיד לי 'זה נורא יקר'. אני אגיד לך שבגד אמור לשמח אותנו בארון במשך שנים. אם הוא לא נזרק אחרי חמש לבישות אז הוא יותר כלכלי, ולא פחות כלכלי. החשיבה היא לאורך זמן. יש לי מלתחה מצומצמת ואני מוסיפה אליה כל פעם פריטים חדשים, כי אני לא רוצה להיראות אותו דבר כל שנה, ואני לא נראית אותו דבר ואני לא אותו אדם שהייתי כל שנה. אני עוברת תהליכים, אני מקווה. אז ברור שאני רוכשת פריטים חדשים, אבל אני מעדיפה שהם יתווספו ולא שיהיו כאלה שיעופו". "אני מסתכלת סביבי וזה הכול סמפלים של ייצור שהוצאנו כי אין לנו מקום, הייתה לנו עוד קומה. אני מסתכלת על הבגדים, ואני ממש גאה שעברו עשר שנים, 20 שנים, והם עדיין נראים צעירים. מבחינתי זה ההישג הגדול ביותר למעצב, וזו הדרך הנכונה לרכוש אופנה. זאת הייתה הדרך עד שנכנסה האופנה המהירה לחיים שלנו. אימא שלי וסבתא שלי קנו בגדים שהן יוכלו ליהנות מהם לאורך שנים, ולא לכבס ולזרוק". "בקנייה ממעצב ישראלי צריך לחשוב על קהילה. על 'שוש' שגרה קומה מעלינו, שפרנסה את משפחתה בכבוד וקיבלה שכר הוגן בעבודתה בתפירה, והביאה את בנה לעבוד איתה, או שאולי אפילו אפשרה לו ללמוד ולהפוך לרואה החשבון חשבון של אותו בית אופנה. אני מסתכלת על השרשרת ויודעת שאם לא נדאג לפרנסה של האנשים סביבנו, ואם לא נייצר, אנחנו נהפוך למדינה של מתווכים. ומדינה שלא יוצרת היא מדינה מתה".
"אם היו הקלות במיסוי הפרצוף של התעשייה היה משתנה" פרנקפורט מהססת כשהיא נשאלת על דרך העבודה של הרשתות הגדולות בארץ. "אני לא יודעת, לא נכנסתי לזה. אני יודעת שהרשתות הגדולות בארץ מפרנסות ותורמות לפרנסתם של אלפי אנשים. לא בדקתי בציציות שלהם אם הם בודקים מפעלים", היא אומרת, אך מיד מוסיפה: "אני מצטערת שבגלל העודפות המטורפת הם כל כך שבויים במלחמת המחיר. ואם אני אומרת לצרכן שעל אותה חולצה, ואני משתדלת לא להשתמש בשמות של חברות גדולות ישראליות, אותה חולצה במקום לקנות אותה ב-50 שקלים היית קונה אותה ב-90 שקלים, והיית יודע בשקיפות של אותה חברה שזה באמת מגיע לאותם אנשים שמייצרים - לא היו משנים לך עוד 40 שקלים". את מרגישה שיש שינוי בגישה הכללית כלפי הנושא? "ברור. כשהבנות שלי היו קטנות הייתי אמא פדיחה. ארון מחזור ברמת גן? בוא. הייתי נראית לכולם כמו ה'באג ליידי' הפסיכית הזאת שאוספת ניילונים ופלסטיקים ושולחת את הילדים עם נייר פרגמנט במקום עם נייר כסף. לא, לא נקנסו אז על שקיות פלסטיק. זה התפקיד שלנו לחנך. התפקיד שלכם, אני כבר ישנה. הדור שלי - בבקשה על תסמכו עליו בכלום. לא בפוליטיקה, ולא בערכים שהיו להורים שלי ולסבתא שלי, שלא עברו מהעולם אלא סוף סוף חוזרים לעולם". הרגולציה בארץ עוזרת? "לא. איך היא יכולה לעזור לי?". האם יש לך יתרון על פני יצרן שבוחר לייצר דברים בחו״ל? "הפוך. חד משמעית הפוך". ומה היה יכול להשתנות? "וואו, אם הייתי יכולה לתת לך את הרשימה. דבר ראשון אני חושבת שכל המפעלים הקטנים המספקים פרנסה לקהילה צריכים להיות במרכזי הערים. לייצר בעיר מבחינת ארנונה וארנונת ייצור וארנונת עסקים - כל ההתנהלות היא נורא קשה וזו החלטה של המדינה. זאת אומרת, אם נגיד הייתי מפטרת את כולם, עשרות בתי אב, עוברת לייצר באזור פיתוח ומתחילה את כל הדבר הזה אז יכול להיות שהיו מקלים עליי, אבל אני חייבת לאנשים האלה את הקריירה שלנו. אני לא אפטר אנשים בשביל להרוויח כסף, זה אבסורד". "מבחינת התנהלות של מדינה, זה לא שצריך לפזר כספים, אבל אם היו עושים הקלות במיסוי לכל מי שמייצר בארץ ומעסיק אנשים כל הפרצוף של התעשייה היה משתנה. וראיתי שנסגרו בשנה שעברה כמה, ומ-2007 עד עכשיו אני לא אמנה בכלל את כמות האנשים. התעשייה נשארה פחות מרבע". זה לשרוד "עכשיו זה כן. אז יש את העקשנים, אבל אם אפשר להקשות, כל קשת הקשיים מוערמת. אני יכולה לתת אין ספור דוגמאות. אפילו בהגדרות ארנונה של מעצבים צעירים, שיוכלו בסטודיו שלהם גם לפתוח חנות ואולי גם לישון, כמו בכל העולם. זה כל כך פשוט לעשות את זה, לא צריך בשביל זה נדל"ן או הליקופטר של כסף. כל מה שצריך לעשות זה להיות קשוב למה יכול לעורר פריחה". "הפעם הראשונה שפניתי עם הרעיון הזה של להקל הייתה לשר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון. עברתי את כל הקשת הפוליטית ואני חייבת להודות שהרמתי ידיים. זה התפקיד שלכם. אבל אתם שואלים אם יש שינוי? אני מרגישה שינוי אפילו בהתאחדות התעשיינים. אני מרגישה רוחות משתנות. כמה שתשנו יותר ככה זה ישתנה יותר".
בית האופנה של דורין פרנקפורט
נוסד ב1983
יותר מ-100 עובדים טרום הקורונה
14 סניפים בארץ טרום קורונה
חומרים ממפעלי טקסטיל מסביב לעולם
אילו עוד מחסומים עומדים בפני מעצב שרוצה לוודא שקיפות מלאה לאורך כל שרשרת הייצור שלו?
"שרשרת הייצור מאיפה?".
מההתחלה
"זה כמעט בלתי אפשרי. עד אמצע שנות ה-90 היו מפעלי טקסטיל בארץ. לכבוד היה לי לעבוד עם האנשים האלה שחלקם כבר לא איתנו. הם היו אורגים, סורגים, היו עושים את החוטים בקריית גת, יכולת לעקוב. לעקוב היום אחרי שרשרת ייצור עד תחילתה, אף מפעל בדים לא ייתן לי את המקור שלו. זה לא יקרה. אני כן יכולה לראות את ההדפסים, אני כן יכולה לבדוק את ההשפרה שלו".
"אני יכולה לראות קטיפה שהאנשים שצובעים אותה טבולים בידיים בצבע רעיל לחלוטין שאפשר למות ממנו. ואני לא יכולה להגיד שלא ראיתי את זה בחיים. או שצובעים את הבריכות אינדיגו שהן לא יהיו רעילות. זה אני יכולה. אבל זה כבר שלב מאוד מתקדם. להגיע למגדלים? את זה צריך לעגן בחוק. אנחנו לא מצליחים להעביר חוק נגד המרה, אז לא נראה לי שנגיע לחוקים כאלה. לא בימי חיי".
ובשלבים האחרים?
"בשלבים האחרים זה מאוד קל. נכנסים למפעל, פשוט באים ועושים סיבוב. אתה יכול לראות על הפנים של אנשים. אני בן אדם שנוסע, אני חושבת שטוב מראית עיניים מכל טקסט כתוב שאני אקבל על איזשהו 'גרין-ווש' כזה או אחר. אני רוצה לראות".
מה את שואלת את האנשים במפעלים?
"לא צריך לשאול, כשאת באה למפעל את באינטראקציה. אני לא עובדת עם מפעלי ענק כאלה, אני גם לא תופרת בשום מקום שיושבים בו אנשים בטורים ולא ידברו איתי. אני עובדת במקום שעושים חפלות על השולחן גזרה כי יש יום הולדת. עובדים אצלנו בני כל הלאומים, הדתות והמגזרים ברעות וכבוד הדדי. אז אני רק יכולה להגיד על עצמי, שאם זה אפשרי פה במקום הקטן והפיצי הזה שלנו, זה אפשרי בכל הארץ".
אז מה מונע מהחברות לעשות את זה?
"כסף. זה מאוד יקר. אתה שואל אותי אם זה כלכלי? לא. מה שמרגיט ואני עושות הוא נגד כל עצה של כל יועץ כלכלי בכל 37 שנות קיומנו".
מיכאלה, אחת מכמה נערות בשנת שירות שהגיעו לסייע בריאיון, מתעניינת אם ניתן להתפרנס מאופנה. "זה מקצוע מסחרר", משיבה פרנקפורט. "אין בזה שום דבר שקשור ביגון או בתוגה. זה הכול משמח, ויש איזון חוזר נורא מהר. כי אם טובים ישר שומעים, ואם פחות טובים - אז גם ישר שומעים, ויש בזה משהו מאוד כיף. אבל מה זה להתפרנס? כמה כסף צריך? סך הכול, כן, אני פה אני מדברת על זה ואני מרגישה מוגשמת. אני עשירה".
פרנקפורט מבקשת לעצור לרגע את שטף הדיבור, ומביטה אל השמש היורדת מעבר לשורת חלונות ארוכה. "תראו איזו שקיעה, מוקדמת, ורודה. אף פעם לא הייתי היפית, אבל זה כנראה חוזר בגיל שלי", היא מתוודה. בשנה האחרונה היא חוותה יותר רגעי שקט מאי-פעם, רק היא וכמה עובדות. המשפחה המצומצמת.
"אני נחושה להמשיך להתעקש. רק יכולה לתת את הפייט הכי טוב שאני יודעת לתת. אני לא מגדת עתידות, אבל במקצוע שלי אני קצת, כי אני צריכה לחשוב מה אנשים ירצו בעוד שנה וחצי. אם היית אומר לי לפני 20 שנה שמעוצב ומיוצר בתל אביב יהיה מיתוג, הייתי אומרת לך לא, זה אוטופי. אז לא יודעת איך ישפיע המשבר, תשאל אותי בעוד שנה".